מסתובבים בינינו לא מעט אכלנים בררנים. אנשים נורמליים, מתפקדים ורגילים למראה שלא מוכנים לאכול בערך 90% מהמנות בעולם. קשה להם עם מרקמים מסוימים, עם חלק ניכר מטעמים ולפעמים הם גם מפעילים על הצלחת שלהם מערכת חוקים והפרדות שלא יביישו משטר טוטליטרי.
למרות הכל, אכלנים בררנים הם די אחלה. והסוד שלהם הוא כזה: הם לא מפונקים, הם פשוט כאלה, מלידה, וצריך לכבד אותם ככה. חוץ מזה, כשהם אוכלים פחות אוכל, זה משאיר לנו יותר. אז עבור כל האנשים שממש קשים באוכל, החברים שלהם שסובלים מזה או האימהות שלהם שטיגנו להם במיוחד שניצל בלי שומשום – הנה 20 בעיות שצצות בחייו של כל אכלן בררן:
כשאתם מזמינים המבורגר או כל פאסט אחר פוד אחר ומרוב דובים (מדבקות של מה לא לשים לכם בכריך) לא רואים את היער (הכריך עצמו). באופן כללי אתם מבזבזים יותר זמן על להסביר מה לא לשים לכם באוכל מאשר על ההזמנה עצמה.
או – וזה הרבה יותר גרוע – שהם שוכחים לא לשים לכם בסנדוויץ' אם מה שאתם שונאים ואתם צריכים להסיר את הכל בעצמכם ידנית, כלומר, בהנחה שאתם מוכנים לאכול משהו שאחד מהמאכלים האויבים שלכם נגע בו.
המבט המזועזע על פניהם של אנשים כשאתם מספרים להם כשאתם לא אוהבים חומוס
כשאתם מתארחים אצל חברים והם מגישים לכם משהו שתעדיפו למות לפני שאתם אוכלים אותו ואתם רק מחפשים איך להגיע עם זה לפח באלגנטיות בלי ללכוד תשומת לב של אף אחד בדרך
מצד שני, איזה מספק זה כשכן מצליחים לסיים הכל מהצלחת, אה? לגמרי הישג להוסיף לקורות חיים
הייאוש הכללי של החברים והמשפחה שלכם בכל פעם שעושים על האש ויש צורך להדליק מנגל קטן נוסף בשבילכם כי אתם לא רוצים שהאוכל שלכם יגע בסוגי בשר שאתם לא אוהבים
כשכולם סביבכם אוכלים אוכל שמגיע בצבעים, מרקמים וגדלים שונים ואתם תמיד תקועים עם אותה לחמניה בלי שומשום ורטבים
כשאמא שלכם מקללת אתכם בסתר כי היא צריכה להכין שתי ארוחות שונות – לכולם ולכם, כי אתם מנוולים קטנים שלא מוכנים לטעום דג או לאכול שלל מנות נורמליות לחלוטין שהיא מכינה וכולם מלקקים את האצבעות מהן
כשאפילו השליח של הפיצה מתחיל לשנוא אתכם בגלל כל הדרישות המוגזמות שלכם בהזמנה
ההיסטריה, החרדה והאימה שאוחזים בכם בכל פעם שאתם נאלצים ללכת לארוחת ערב במסעדה חדשה שאין לכם מושג מה יש בתפריט שלה
הטריק הזה של להזמין ארוחת ילדים ולשקר "אני לא כזה רעב" כי אתם מתפדחים לספר שזה הדבר היחיד שאתם מסוגלים להכניס לפה מכל מאתיים המנות בתפריט
כשהמלצר במסעדה בה אתם יושבים מתקרב אליכם עם המנה שלכם ואתם מזהים מרחוק יחידות מזון בלתי מזוהות בצלחת שלכם
התחושה הזאת שמרמים אתכם כשאתם יושבים במסעדת בשרים ונדרשים לשלם סכום כלשהו על סלטים חופשי לכל הארוחה, ביחד עם תחושת המבוכה כשהמלצר מפנה את השולחן ורואה שלא נגעתם בכלום.
סוף סוף! מצאתם מאכל אחד שאתם אוהבים ועכשיו תאכלו אותו כל יום ללא הפסקה 15 שנה או עוד שמישהו ישלח אתכם לגמילה
הרגע המחריד הזה כשאתם מגלים שבמנה שנראית סבבה יש גבינה כלשהי או או תימין או צלפים (מה זה בכלל צלפים???) או תבלין מוזר או אלפי סוגים של תוספות שמחריבות את המנה ברגע
זיכרונות הילדות הקשים שלא מרפים, מכל הפעמים האלה שאמא אמרה "אתה לא קם מהשולחן עד שאתה לא מסיים את האוכל" ובאמת לא קמת מהשולחן עד גיל 15 בערך
כשממש ממש ביקשתם אבל בסופו של דבר סוגים שונים של אוכל נוגעים זה בזה בצלחת שלכם ואתם יודעים שזה אבוד ואת היום הזה תסיימו רעבים
כשכבר אין כוח להסביר, אז פשוט משקרים "מה פתאום, אני אוהב מלא סוגים של אוכל" ובראש חושבים רק על דבר אחד
אבל שיהיה בלי שומשום. כי שומשום הוא השטן. וגם אגוזים. כל הסוגים שלהם.
אה. ושגם לא יהיה עליו שום דבר ירוק כי דברים ירוקים הם גם השטן
כשמוצאים את האומץ לטעום משהו חדש אבל חסר משמעות לחלוטין, כמו פשטידת תרד…
ואז מגלים שזה טעים. האושר!
ואז מסמסים על זה לכל העולם כאילו מדובר ביום חג לאומי וכאילו למישהו באמת אכפת מהתפריט המצומצם והעלוב שלכם
אתה, בכל פעם שמישהו שואל אותך את השאלה הקבועה עם הסיומת המשתנה: "אה באמת? אתה לא אוכל _____ ?
לייק לפטריה בפייסבוק