מכתב הפרידה של הכלב הזה לבעלים שלו שנטש אותו ירסק לכם את הלב

המכתב קורע הלב שמיד תקראו, מכתב פרידה שנכתב מנקודת מבטו של כלב שבעליו נטשו אותו, אמנם פורסם כבר בשנת 2001, כחלק מלקט סיפורים קצרים של הסופר, האומן ופעיל זכויות בעלי החיים האמריקאי ג'ים וויליס, אבל גם היום, 14 שנים אחרי, רלוונטי מתמיד, מרגש ומצמרר, ואם אתם מגדלים כלב בבית, כנראה שתתקשו לסיים לקרוא אותו מבלי שעיניכם יתמלאו דמעות.

איך יכולת?

כשהייתי גור, שעשעתי אותך בלי סוף עם מעשי הליצנות שלי וגרמתי לך לצחוק. קראת לי "הילד שלך" ולמרות כמה נעליים לעוסות ומספר כריות שרצחתי בדם קר, הפכתי להיות החבר הכי טוב שלך. כשהייתי כלב רע הפנית לכיווני אצבע מאשימה, נענעת אותה מצד לצד ושאלת "איך יכולת?", אבל אז כמו תמיד, ויתרת לי, סובבת אותי על גבי וליטפת לי את הבטן.

תהליך האילוף שלי לקח קצת יותר זמן ממה שתכננת, בגלל שהיית מאוד עסוק, אבל עבדנו על זה ביחד. אני זוכר את הלילות בהם התחככתי בך בזמן שישנת, מקשיב לחלומות שלך ומאמין שלא יכולים להיות רגעים מושלמים מאלה. יצאנו יחד להליכות וריצות בפארק, נסיעות משותפות באוטו ועצירות לגלידה (אני זכיתי לאכול רק את הגביע כי "גלידה לא בריאה לכלבים" כמו שתמיד אמרת), ואני נמנמתי להנאתי בשמש במשך שעות בזמן שהמתנתי לך שתשוב הביתה בסוף יום העבודה.

בהדרגה, התחלת להשקיע יותר זמן בעבודה ובקריירה שלך ובמקביל, בחיפוש אחר זוגיות. אני מצידי, חיכיתי לך בסבלנות, ניחמתי אותך ברגעי משבר ושברון לב, מעולם לא ביקרתי אותך על החלטות שקיבלת, ותמיד קיבלתי אותך בשמחה והשתובבות גדולה כשחזרת הביתה, וגם כשהתאהבת.

הבחורה הזאת, שעכשיו היא אשתך, היא "לא טיפוס של כלבים", ועדין, קיבלתי אותה בשמחה בכל פעם שהיא נכנסה אלינו הביתה, ניסיתי להפגין חיבה כלפיה וצייתי לה. הייתי מאושר כי אתה היית מאושר. ואז הגיעו התינוקות שלכם ואני הייתי שותף לשמחה הגדולה שלכם. הוקסמתי מהעור הוורדרד שלהם, מהריח המוזר שלהם ורציתי לטפל בהם גם, בדיוק כמוכם. אלא שהיא ואתה דאגתם שאני עשוי לפגוע בהם ולכן ביליתי את מרבית הזמן שלי כשאני מוגלה לחדר אחר או נעול בכלוב. כמה רציתי להעניק להם אהבה, אבל במקום זאת, הפכתי ל"אסיר של אהבה".

כשהילדים התחילו לגדול, הפכתי להיות חבר שלהם. הם משכו לי בפרווה, ניסו לטפס על הרגליים הלא יציבות שלי, תקעו לי אצבעות בתוך העיניים, בחנו את האוזניים שלי ונישקו אותי על האף. אהבתי כל מה שקשור אליהם ובמיוחד את המגע שלהם, היות והמגע שלך הפך כל כך נדיר, והייתי מגן עליהם בחירוף נפש ומוותר על החיים שלי בשבילם אם הייתי נדרש לכך.

בערבים, נהגתי להתיישב ליד המיטות שלהם ולהקשיב לדאגות ולחלומות הסודיים שלהם. חיכינו יחד לשמוע את רעש המכונית שלך כשהיא נכנסת לחניה. בעבר, כשאנשים שאלו אותך אם יש לך כלב, היית שולף תמונה שלי מתוך הארנק שלך ומספר להם סיפורים עלי. אלא שבשנים האחרונות, התחלת לענות בסה"כ "כן" ולשנות את נושא השיחה במהירות. הפכתי מ"הכלב שלך" ל"סתם עוד כלב", ואתה התחלת להתמרמר על כל הוצאה כספית שקשורה אלי.

עכשיו יש לך הזדמנות חדשה בקריירה שלך בעיר אחרת ואתה והמשפחה עוברים לדירה אליה לא ניתן להכניס חיות. קיבלת את ההחלטה הנכונה עבור "המשפחה שלך", אבל היו זמנים בהם אני הייתי המשפחה היחידה שלך.

הייתי מאוד נרגש לפני הנסיעה, עד שהגענו לבית המחסה לחיות. באוויר היה ריח של כלבים וחתולים, ריח של פחד, של חוסר תקווה. מילאת את הטפסים הרלוונטיים ואמרת "אני יודע שתמצאו בית חם עבורו". הם בתגובה משכו בכתפיהם ונעצו בך מבט כואב. הם ידעו מהי המציאות העגומה שמצפה לכלב באמצע החיים, גם כזה עם "תעודות".

נאלצת למשוך בכוח את האצבעות של הבן שלך מהקולר שלי בזמן שהוא צרח "לא אבא! בבקשה אל תתן להם לקחת את הכלב שלי!", ואני התמלאתי דאגה כלפיו וכלפי השיעור שאתה מלמד אותו על חברות ונאמנות, על אהבה ואחריות ועל כבוד לבעלי החיים. הענקת לי ליטוף פרידה אחרון על ראשי, נמנעת מלהביט לי בעיניים וסירבת בנימוס לקחת איתך למזכרת את הקולר והרצועה שלי. היה לך דד ליין לעמוד בו, ועכשיו גם לי יש.

אחרי שעזבת, שתי הנשים הנחמדות אמרו שאתה כנראה ידעת על המעבר הצפוי שלך כבר כמה חודשים מראש ובכל זאת לא עשית שום מאמץ למצוא לי בית חדש. הן נענעו את ראשן מצד לצד ושאלו "איך יכולת?".

המטפלים בבית החיות משתדלים להעניק לנו יחס ככל שניתן בהתאם ללו"ז העמוס שלהם. הם מאכילים אותנו, כמובן, אבל אני כבר איבדתי את התיאבון שלי מזמן. בהתחלה, בכל פעם שמישהו חלף על פני הכלוב שלי, מיהרתי לחלק הקדמי שלו, כי קיוויתי שזה אתה, ששינית את דעתך ושהכול היה בעצם חלום רע, או לפחות קיוויתי שזה מישהו שאכפת לו, מישהו שיוכל לקחת אותי ולהציל אותי. כשהבנתי שאני לא יכול להתחרות בתשומת הלב לה זוכים הגורים הקטנטנים והשובבים שכלל לא מודעים לגורל שלהם, התחלתי להישאר בפינה הרחוקה של הכלוב ולחכות שמשהו טוב יקרה.

שמעתי את הצעדים שלה כשהיא התקרבה אלי בסוף היום וצעדתי בעקבותיה במסדרון כשהיא הובילה אותי לחדר נפרד, חדר מלא בשקט פסטורלי. היא הניחה אותי על השולחן, ליטפה את האוזניים שלי ואמרה לי לא לדאוג. הלב שלי פעם בחוזקה בציפייה למה שעתיד לקרות, אבל הייתה בי גם תחושת הקלה גדולה. ל"אסיר האהבה" נגמר הזמן. בהתאם לטבע שלי, הייתי יותר מודאג עבורה. הנטל שהיא נושאת על כתפיה הוא כבד והרגשתי את זה בדיוק כפי שהרגשתי כל מצב רוח שלך.

היא הניחה בעדינות חוסם עורקים על הרגל שלי ואני הבחנתי בדמעה שזולגת במורד הלחי שלה. ליקקתי את כף היד שלה באותה הדרך בה הייתי מנחם אותך במשך כל כך הרבה שנים. היא החדירה במקצועיות את המחט לתוך הוריד שלי, ואני הרגשתי את הדקירה ואת הנוזל הקר מתחיל להתפשט בגוף שלי. נשכבתי על השולחן, מנומנם חלקית, והבטתי אל תוך עיניה הנחמדות ומלמלתי לעצמי "איך יכולת?".

אולי בגלל שהיא הבינה את שפת הכלבים שלי, היא אמרה "אני נורא מצטערת". היא חיבקה אותי והסבירה לי בחיפזון שזו העבודה שלה, לוודא שאני אגיע למקום טוב יותר, מקום בו לא יתעלמו ממני, יתעללו בי או יינטשו אותי, מקום בו לא אצטרך לדאוג לעצמי, מקום בו האור והאהבה שונים לחלוטין מהמקום בו אני נמצא עכשיו. בשאריות הכוחות האחרונים שלי, ניסיתי להסביר לה באמצעות כשכוש קל בזנב שלי שכאשר אמרתי "איך יכולת?" לא התכוונתי אליה. התכוונתי אליך, הבעלים האהוב שלי. חשבתי עליך, ואני אמשיך לחשוב עליך ולחכות לך לנצח.