עברית, וזהו דבר ידוע לכל מי שעלה לארץ ממדינה אחרת או לחילופין, נכח בשיעורי לשון בבית הספר ונאלץ לחוות את אחד ממבחני הבגרות היותר מטרידים שיש למערכת החינוך להציע, היא שפה מאוד לא קלה, או כמו שאומר מטבע הלשון המפורסם – "עברית שפה קשה".
ובכן, גם אם נושא העברית תקנית לא ממש מדבר אליכם, עמוד הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית, המוסד העליון למדעי השפה שלנו, הוא בהחלט אחד מעמודי הפייסבוק הכי מגניבים ומעניינים שכנראה לא ביקרתם בהם, ובהחלט שווה לכם לבזבז בו את זמנכם.
בכל יום מתפרסמים בעמוד האקדמיה פוסטים מסקרנים ומחכימים שיעשו לכם סדר בראש ועל הדרך ילמדו אתכם בצורה מאוד ידידותית למשתמש דבר או שניים על סוגיות מעניינות בעברית, מטבעות לשון, ביטויים וכמובן, תשובות לשאלות הרות גורל שמעלים הגולשים וכולנו נתקלים בהם ביום ולא תמיד יש לנו תשובה עליהן.
אספנו עבורכם 20 עובדות משעשעות ומעניינות מתוך העמוד של האקדמיה, ואתם כמובן מוזמנים לבקר בו וליהנות מעוד המון פרטי מידע חשובים ברוח קלילה ומהנה.
אגב, אם אתם בעניין, ביום חמישי הקרוב יצויין "יום השפה העברית" כשהאקדמיה תקיים לראשונה יום פתוח בו כולנו מוזמנים לשלל סדנאות, חידונים, פעילויות, הופעות והרצאות, כולם בנושא השפה העברית (הרשמה מראש באתר האקדמיה).
שמנתי או השמנתי?
בימים אלו שלאחר החגים רבים שואלים את עצמם אם הם שָׁמְנוּ או הִשְׁמִינוּ.
שני הפעלים יפים לעניין זה, כמו שאנו מוצאים בזוגות אחרים של פעלים המביעים שינוי מצב: זָקַן וגם הִזְקִין, חָכַם וגם הֶחְכִּים. ואכן אנו מוצאים את שניהם בתנ"ך: "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (שירת האזינו) לעומת "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ" (נחמיה).
לא ייאמן או לא יאומן
הצורה הסבילה של הפועל האמין היא נאמן ובעתיד ייאָמֵן, כגון בדברי יוסף לאחיו "וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ" – כלומר דבריכם יתבררו כאמת. אין זה המקרה היחיד שצורה בבניין נפעל (כמו נאמן) קשורה לפועל בבניין הפעיל (כמו האמין), למשל: הִכְחִיד–נִכְחַד, הִרְגִּיעַ–נִרְגַּע, הִכְנִיעַ–נִכְנַע.
לעומת זאת הפועל אומן ובעתיד יאומן קשור לפועל אימן שעניינו לימוד, תרגול והדרכה. לפיכך להבעת פליאה מתאים יותר לנקוט את הביטוי 'לא ייאמן', שהרי הכוונה לאמונה ולא לאימון.
לצאת לשופינג בקַניון או בקֶניון?
למלא או למלות?
על פי החלטות האקדמיה בדקדוק יש לומר למלא – כמו לבטא, לדכא, לקנא, לרפא.
ההסבר: ניין ההתלבטות? ומדוע כך הוחלט? בתנ"ך ובספרות חז"ל מצויים פעלים רבים בגזרת ל"א (שורשים שהאות האחרונה שלהם א') הנוטים על דרך ל"י, כגון רִפִּאתִי במקום רִפֵּאתִי (על דרך קִוִּיתִי, צִפִּיתִי מן השורשים קו"י, צפ"י). גם הצורה לְמַלֹּאת (על דרך לְקַוּוֹת, לְצַפּוֹת) מתועדת במקורות, ובכתבי יד של ספרות חז"ל אף אפשר למצוא את הכתיב למלות.
ואולם כשניגשה האקדמיה לדון בנטיית הגזרות האלה הלכה למעשה בעברית בת ימינו, הוסכם לשמר ככל האפשר את ההבחנה בין שתי הגזרות, ולהעמיד לכל אחת מהן מערכת נטייה מסודרת משלה. בנטיית גזרת ל"א התנועה שלפני הא' היא על פי התנועה שבגזרת השלמים: מילֵא כמו סיפֵּר (לעומת קיוָוה בגזרת ל"י), למלֵא כמו לספֵּר (לעומת לקַווֹת בגזרת ל"י).
העורך דין או עורך הדין?
כיצד מיידעים את הצירוף 'עורך דין'? מקומה המתבקש של ה"א הידיעה הוא כבכל צירוף סמיכות – לפני הרכיב השני: 'עורך הדין', בדיוק כמו 'דובר המשרד', 'מנהלת הלשכה', 'מבקרת המדינה'.
בעבר היו שהתירו ואף המליצו ליידע את הצירוף בראשו: 'העורך דין' (מעין: 'האיש העורך את הדין'). ואולם מכיוון שבריבוי הצירוף הזה אנו נוהגים כבצירוף סמיכות – 'עורכי דין', וביידוע 'עורכי הדין' – אנחנו ממליצים לנהוג עקיבות וליידע אותו כצירוף סמיכות: 'עורך הדין', 'עורכת הדין'.
מילים לועזיות עם ט' או עם ת'?
רבים מתלבטים מתי לכתוב ט ומתי לכתוב ת במילים לועזיות שונות. בדרך כלל ההגה t במילים לועזיות נכתב באות ט, למשל היסטוריה, טלפון. מן הכלל הזה יוצאות מילים לועזיות בין־לאומיות שמקורן ביוונית ובשפה זו הן נכתבות באות θ (תֵטָה). האות θ מייצגת הגה הנשמע כמו th במילים think, thank. ואמנם גלגולה של האות θ בכתיב באנגלית הוא th, כגון במילים θεωρία – theory, θεραπεία –therapy.
את ההצעה לכתוב באופן שיטתי ט תמורת t ות תמורת th העלה יוסף קלוזנר כמה פעמים בכתביו. הצעה זו מבוססת על כתיבים רווחים בספרות חז"לל ובספרות הרבנית כגון 'תיאטרון', 'קתדרא', 'אתליטיס' ואף על הכתיב 'קתרוס' שבספר דניאל (עם זאת יש במקורות גם כתיבים אחרים). הבחנה שיטתית זו התקבלה בעברית החדשה, ובדרך זו הלכו גם מילוני ועד הלשון והאקדמיה ושאר המילונים העבריים.
איך אומרים מכחול?
רבים הוגים מכְּחול, הכְּחיש, הכְּחדה וכדומה – בכ' דגושה. ואולם על פי כללי הדקדוק נכון להגות את המילים האלה בכ' רפה: מִכְחוֹל (כמו מִכְשׁוֹל), הִכְחִישׁ (כמו הִכְנִיס), הַכְחָדָה (כמו הַכְנָסָה). (הסבר מלא כאן)
מסתבר או מתברר?
רבים משתמשים במילים מסתבר ומתברר באותה משמעות, ואולם המקפידים בלשונם מבחינים ביניהן: מתברר פירושו 'נעשֶׂה ברור וּודאי', 'נעשה גלוי וידוע' כגון "היא טענה זאת כל השנים, וכעת מתברר שהיא צדקה". לעתים המילה מתברר מציגה מסקנה שעולה מעובדות שהתגלו או מבדיקה שנעשתה, כגון "מחקירת המשטרה מתברר שהחוליה פעלה לבדה".
לעומת זאת מסתבר פירושו 'מתקבל על הדעת', 'נראה הגיוני וסביר', כגון "מסתבר שהמפלגה תישאר בשלטון", "לא מסתבר שמישהו יחשוב כך". המילה מסתבר קרובה מאוד למילה סביר. גם מילים אחרות מאותו השורש מציינות דבר המתקבל על הדעת אך אינו ודאי: סברה והסתברות. כך גם הביטוי הארמי 'איפכא מסתברא' שפירושו 'ההפך הוא המסתבר', 'ההפך הוא ההגיוני יותר'.
ההבחנה בין מסתבר למתברר מאפשרת למשל להבחין בין ההשערה הראשונית של הרופא "מסתבר שיש לך שבר ברגל" ובין המסקנה העולה מן הצילום "מתברר שיש לך שבר ברגל".
אצלהם או אצלם?
אנשים רבים מתבלבלים ולא בטוחים כיצד עליהם להגיד: אצלהם או אצלם? בשבילהם או בשבילם? התשובה: אֶצְלָם, בִּשְׁבִילָם, את ההסבר הלשוני המלא ניתן למצוא כאן.
איך אומרים: חמישה שקל או חמישה שקלים?
בצירוף של שם עצם ושם המספר – עד המספר עשר שם העצם הנמנה בא בצורת הרבים, למשל 'חמישה שקלים' (ולא "חמישה שקל"), 'שלושה אחוזים' (ולא "שלושה אחוז"), 'תשעה אנשים', 'עשרה ימים'. מהמספר אחת עשרה ומעלה אפשר לנקוט את שם העצם הן ביחיד הן ברבים: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י, כב), 'עשרים שנה' או 'עשרים שנים', 'חמישים ושלושה שקל' או 'חמישים ושלושה שקלים'.
השימוש בלשון יחיד נפוץ יותר בשמות הנספרים תדיר, כגון 'יום', 'שנה', 'נפש', 'איש', 'ראש', 'אחוז', וכן בשמות מטבעות וכדומה. בשמות רבים אחרים אין מקובל להשתמש בצורת היחיד. למשל, לא סביר שמישהו יאמר 'הוזמנו מאתיים מחשב ושלושים מזגן לבניין החדש'.
לעומת זאת שמות לועזיים המציינים מידות ומשקלות יכולים לבוא ביחיד גם לאחר המספרים 2–10, כגון 'שני מטר', 'שלושה קילוגרם', 'שבעה דונם', 'ארבעה דולר' (לצד 'שני מטרים', שלושה קילוגרמים', 'שבעה דונמים', 'ארבעה דולרים').
נרטבה או התרטבה?
בימים קרירים וגשומים אלו רבים מן הנרטבים שואלים את עצמם אם הם נרטבו או התרטבו. שני הפעלים – נִרְטַב (בבניין נפעל) והִתְרַטֵּב (בבניין התפעל) – מאוחרים יחסית בלשוננו. מבחינת הדקדוק שניהם טובים באותה מידה, כי שני הבניינים האלה יפים לציון שינוי מצב. למשל: נֶחְלַשׁ, נִרְדַּם בבניין נפעל; הִתְחַזֵּק, הִתְעוֹרֵר בבניין התפעל. נראה שבתפיסתם של דוברים רבים נִרְטַב מייצג עברית גבוהה יותר, אולי משום שהִתְרַטֵּב שגור יותר בפי הילדים.
מה עם הגפיים שלכם?
בגדול – זכר. רוצים להעמיק? הנה התשובה המלאה.
על פי מה שקבעה האקדמיה במינוח המקצועי, כגון באנטומיה, הדרך המומלצת היא להשתמש במילה גפיים בלשון זכר: גפיים עליונים, גפיים קדמיים, וביחיד – גף עליון, גף קדמי וכדומה.
המילה גפיים מצויה בספרות חז"ל, וברוב ההקשרים משמעה 'כנפיים' – כמשמעה בלשונות שמיות נוספות. במסכת אהלות שבמשנה יש שימוש במילה גפיים לציון זרועות האדם בהשאלה מן המשמע 'כנפיים', ועל פי זה הציע הרופא והסופר יהודה לייב קצנלסון ("בוקי בן יגלי") בשנת 18866 שהמילה גפיים תשמש שם כולל לידיים ולרגליים.
אצל חז"ל צורת היחיד של גפיים היא גַּף, ועל פי רוב מינה הדקדוקי של המילה זכר. עם זאת יש תיעוד מועט גם לשימוש במילה גַּף בלשון נקבה.
במילון למונחי ההתעמלות של ועד הלשון (תרצ"ז, 19377) נקבעה המילה גפיים בנקבה: 'גפיים עליונות', 'גפיים תחתונות'. ואולם במונחי האקדמיה למן שנת תשי"ז (1957) מינה הדקדוקי של המילה גפיים הוא זכר, וכך כאמור מומלץ לנהוג הלכה למעשה.
איך נכון לומר, עיתונַאי או עיתונָאִי?
הסיומות ־ַאי ו־אִי משמשות שתיהן בלשוננו – אך לא באותו תפקיד. הסיומת ־ַאי בפתח מציינת בעל מקצוע או עיסוק: חַקְלַאי, עיתונַאי, בַּנקַאי, פִּרְסוּמַאי, טכנַאי, הנדסַאי, עתודַאי, מתמטיקַאי, חשמַלַּאי, טוּרַאי, מוזיקַאי, כימַאי. לעומת זאת הסיומת ־אִי בחיריק עשויה לציין שם תואר הקשור למקצוע או לעיסוק: ציוד חקלָאִי, סיקור עיתונָאִי, ניהול בנקָאִי, השירות הבולָאִי.
ההבחנה בין בעל המקצוע ובין שם התואר באה לידי ביטוי גם בצורת הרבים: בעלי המקצוע הם חקלָאִים, עיתונָאִים ובנקָאִים, ואילו שמות התואר – חקלָאִיִּים, עיתונאִיִּים, בַּנקָאִיִּים.
עדש או עדשה?
עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), כמו שתאנים היא צורת הרבים של תאנה, שְׂעורים היא צורת הרבים של שעורה ועוד. מינה של המילה 'עדשים' הוא אפוא נקבה: עדשים כתומות, עדשים ירוקות, עדשים מבושלות. צורתו הקמורה מעט של זרע הצמח הייתה ההשראה לשימוש במילה עֲדָשָׁה לציון לוחית שקופה קמורה או קעורה במכשירים אופטיים, כגון עַדְשַׁת המצלמה. בהוראה הזאת צורת הרבים של עדשה היא עֲדָשׁוֹת.
היא מקנאה בכם או מקנאת בכם?
סיומת הנקבה של פעלים בזמן הווה (בינוני) יכולה להיות ־ת או ־ָה. במקרים רבים נעשתה אחת הסיומות האלה לסיומת השגורה, ואילו הסיומת האחרת – או שאינה משמשת כלל או שמוצאים אותה רק בלשון ספרותית או בצירופים כבולים. למשל: 'יושבת' לעומת 'יושבה' ("היא יושבה לחלון וסורקה שערה"), 'משיגה' לעומת 'משגת' ("אין ידו משגת"). אבל יש ששתי הצורות רגילות בלשוננו, כגון מקנאת ומקנאה. מכל מקום יש לשים לב שההגייה התקנית של 'מקנאה' היא מְקַנְּאָה (ולא "מְקַנָּה").
אודות או על אודות?
המילה 'אודות' משמשת בעברית מן התנ"ך ועד ימינו, ומקובל לפרשה דברים, עניינים, מעשים. צירוף המילים 'על אודות' פירושו על דבר, בעניין (about). במשפטים שהצירוף משמש בהם אפשר למעשה לוותר על המילה 'אודות'. הוספתה היא מעין הרחבה להבעת טיבו של הדבר, של האדם או של המעשה.
בימינו רבים בוחרים לוותר דווקא על מילת היחס 'על' ומסתפקים ב'אודות' לבדה. למשל: "כאן תוכלו לקבל מידע אודות החברה", "סיפרתי לו אודות ההתלבטות שלי". השימוש במילה 'אודות' לבדה נפוץ במיוחד באתרים במרשתת בכותרת הדף אשר מובא בו המידע על האתר (תרגום של about). שימושים אלו – המשמיטים דווקא את מילת היחס 'על' שהיא הרכיב החשוב יותר – נחשבים בקרב מתקני הלשון לא תקניים.
'אני לא יכול יותר' או 'איני יכול יותר'?
ניסוחים כגון 'אני לא מבין', 'את לא יודעת', 'כסף לא מבטיח אושר' טבעיים לגמרי לדוברי העברית בימינו. אך מתקני הלשון ממליצים להימנע מהם בלשון הכתובה ובדיבור בנסיבות רשמיות, ולנקוט 'אינני מבין', 'אינך יודעת', 'כסף אינו מבטיח אושר'.
בעברית הקלסית מעמדן של צורות הבינוני (צורות הפועל בהווה) כמעמד של שמות, ולפיכך במבני שלילה חלה עליהן דרך השלילה של שמות העצם: משפט שנשואו שם עצם שוללים במילה אין, כגון 'כסף אינו תחליף לאהבה' או 'אין הכסף תחליף לאהבה', וכך גם במשפט שנשואו צורת בינוני: 'הוא אינו מבין' או 'אין הוא מבין'.
עם זאת במשפטים שהנשוא בא בהם לפני הנושא, שלילת הבינוני במילה 'לא' רגילה ואף מומלצת. כך למשל אנו מוצאים בתנ"ך "כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם", ובספרות חז"ל "לא דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן". על פי זה ננסח בלשון ימינו: 'לא נראים דבריו', 'לא ברור מה קרה כאן', 'לא ידוע לי על כך', 'לא מסתבר שהוא עשה זאת'.
ניסוי וטעיה או ניסוי ותעיה
בעברית ימינו מקובל להבחין בין טָעָה ב־ט במשמעות 'שָׁגָה' ובין תָּעָה ב־ת במשמעות 'שוטט', 'הלך אנה ואנה ולא מצא את מבוקשו'. הבחנה זו מושתתת במידה רבה על המצוי במקורות, ואולם מבחינה היסטורית מדובר כנראה באותו השורש. השורש תע"י מיוחד לעברית והוא הרגיל בתנ"ך, ואילו השורש המקביל טע"י משמש בארמית וממנה הוא הגיע לספרות חז"ל.
ומה לגבי הביטוי המפורסם "ניסוי וטעייה? יש המעדיפים לכנות שיטה זו בשם ניסוי ותעייה (כמו שיטוט מיותר בדרכים).האקדמיה ללשון העברית מעדיפה "נסייה וטעייה".
אופן וגר או אפונה וגזר?
בלשוננו היום שתי הצורות נחשבות תקינות, ואולם הצורה המקורית הייתה אָפוּן בזכר. את שם הצמח אנו פוגשים לראשונה במשנה, ושָׁם הוא בא תמיד ברבים: אֲפוּנִים. אף שצורת היחיד אינה נזכרת בפירוש, סביר לשחזר אָפוּן ולא אֲפוּנָה, משום ששמות התואר המצטרפים אל המילה אֲפוּנִים במשנה הם תמיד בזכר: 'אפונים גמלונים', אפונים 'שחורים', 'אפונים טמאים' וכדומה.
בתלמוד הירושלמי אף מתועדת במפורש צורת היחיד אפון, אלא שהתלמוד הירושלמי כמעט שלא נלמד במרוצת הדורות (לעומת התלמוד הבבלי), ולכן הצורה הזאת לא הייתה מוכרת דייה.
צורת הנקבה אֲפוּנָה נוצרה בעברית החדשה בהיקש לשמות דומים: דשה–עדשים, חיטה–חיטים, שעורה–שעורים, תאנה–תאנים ועוד. צורה זו היא הרווחת כיום בקרב הדוברים בכל מה שקשור לירק הנאכל, ולרוב כשם קיבוצי (מְרק אפונה, שימורי אפונה). יש המשתמשים בצורה זו גם לציון גרגיר יחיד, ואחרים משתמשים בצורה אָפוּן. וכיום כאמור שתי הצורות תקניות.
זו או זוּ?
אין מחלוקת שהצורה זוֹ בחולם היא צורה תקינה. לעומת זאת על הצורה זוּ חלוקות הדעות. במקורות הקלסיים של העברית וברוב מסורות העדות מתועדת רק הצורה זוֹ בחולם, ועל כן היא הנחשבת לדרך המלך. עם זאת יש שאינם פוסלים את ההגייה זוּ בשורוק הנהוגה במסורת אשכנז.
ומה בדבר זוּ שבכתובים כגון "עַם זוּ גָּאָלְתָּ","עַם זוּ קָנִיתָ" ואף בשירו של טשרניחובסקי "שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת / זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח…"? באלו המילה זוּ איננה משמשת כינוי רמז רגיל, כי אם מילת זיקה כמו אֲשֶׁר או שֶׁ, כלומר יש לה תפקיד אחר.
אתה כלום ושום דבר!
הביטויים כְּלוּם ושׁוּם דָּבָר מציינים בתודעתנו אַיִן ואפס. לפיכך יש התוהים אם בניסוחים כגון 'לא אכלתי כלום', 'לא ביקשנו שום דבר' אין שלילה כפולה ומיותרת. למעשה בביטויים אלו – שאותם ירשנו מלשון חז"ל – אין שלילה כלל. כְּלוּם פירושו 'דבר מה', 'משהו מזערי', ושׁוּם היא צורה אחרת של המילה שֵׁם ומכאן הצירוף שׁוּם דָּבָר שמשמעו 'כלשהו', 'איזשהו'. לפיכך 'לא ביקשנו שום דבר' פירושו 'לא ביקשנו דבר כלשהו'; 'לא אכלתי כלום' פירושו 'לא אכלתי אפילו משהו קטן'.
כבר בספרות חז"ל הביטויים האלה משמשים בעיקר בהקשרים שיש בהם שלילה. למשל: "שלא חיסר בעולמו כלום", "אין בכך כלום".
השימוש הרווח בביטויים כְּלוּם ושׁוּם דָּבָר בהקשרים שליליים הוליד את השימוש בהם לשלילה גם בהשמטת מילת השלילה. כך למשל בביטוי הרווח 'הכול או כלום' המשמש לצד 'הכול או לא כלום' באותה משמעות. בלשון התקנית נשמור על המבנה המורש לנו מלשון חז"ל ונאמר "לא אכלתי כלום", "לא עשיתי שום דבר" וכיוצא בהם.
התינוק ישן או יושן?
אם אוכלים ושותים וחושבים ועובדים וקוראים וכותבים והולכים וחוזרים… אז למה ישֵנים וגדֵלים ולא יושנים וגודלים? הפעלים יָשֵׁן וגָדֵל הם בבניין קל, אלא שהם שייכים למשקל אחר של צורות הבינוני: משקל פָּעֵל ולא משקל פּוֹעֵל. במשקל זה מילים נוספות, כגון עָמֵל, חָפֵץ, רָעֵב, והוא אופייני בעיקר לציון מצבים.
שאלת השאלות: להימס או להינמס?
הפועל נמס הוא פועל מתעתע. במבט ראשון הוא נראה כמו יָשֵׁן, רָעֵב, צָמֵא ודומיהם. מסיבה זו נוטים דוברים רבים להטות את נמס על דרך פעלים אלו, וכשם שלמשל אומרים בעבר יָשַׁנְתִּי יָשַׁנְתָּ ובהווה יָשֵׁן יְשֵׁנָה, כך הם נשמעים אומרים נָמַסְתִּי נָמַסְתָּ וגם נָמֵס נְמֵסָה. ואולם הנו"ן של נמס איננה כלל אות השורש הראשונה. שורשו של הפועל הוא מס"ס, כשורש המילים תְּמִסָּה ומְסִיסוּת.
אם כך מניין הנו"ן? זוהי הנו"ן של בניין נפעל. הפועל נמס שייך לגזרת הכפולים (פעלים ששתי אותיות השורש האחרונות שלהם זהות). ככלל נטיית בניין נפעל בגזרה הזאת סבוכה, ועל כן אין לתמוה שגם צורות נטיית הפועל נמס אינן פשוטות: בעבר נְמַסּוֹתִי (כמו נְקַלּוֹתִי), נְמַסּוֹתָ, נָמַסָּה, נָמַסּוּ; בהווה נְמַסָּה, נְמַסִּים נְמַסּוֹת (היחיד הוא נָמֵס או נָמָס); בעתיד תִּמַּסִּי, יִמַּסּוּ וכיו"ב.
ובשורה התחתונה, מה שם הפועל? במקרא מצויה צורת המקור הִמֵּס, ועל פיה שם הפועל הוא לְהִמֵּס. גם הצורות לְהִמַּס, לְהִמֹּס אפשריות – על פי ניקוד צורות מקור בפעלים אחרים (כגון לְהִבֹּז מן השורש בז"ז), אבל לא תקנית הצורה לְהִנָּמֵס שהרי כאמור הנו"ן איננה חלק מהשורש.
ולסיום: עברית תקינה או תקנית?
ברית תקנית ועברית תקינה – אפשר לומר כך וגם כך, אך לא בדיוק באותה משמעות. שם התואר תִּקְנִי נגזר מן המילה תֶּקֶן. מכשיר או מתקן ייחשבו תִּקְנִיִּים אם קיבלו אישור ממכון התקנים או כיוצא בזה. עברית תקנית היא עברית על פי התקן (נורמה) שנקבע בתחומים שונים: כתיב, פיסוק, הגייה, נטיית הצורות, מינוח וכדומה.
חיוני לא פחות שמכשיר או מתקן תקניים יהיו תַּקִּינִים, כלומר לא מקולקלים. עברית תַּקִּינָה היא לשון טובה ומוקפדת – ללא שגיאות, אך לאו דווקא בעקבות היצמדות מכוונת לכללים ולהחלטות. נראה שבפועל יש חפיפה מלאה למדיי בין שני הצירופים: עברית תקנית היא גם עברית תַּקִּינָה ולהפך.
האקדמיה ללשון העברית: פייסבוק | האתר הרשמי
לייק לפטריה בפייסבוק