העולם נחלק לשניים: מצד אחד אנשים שכמעט ולא בוכים, ומנגד, אותם אנשים שמשלימים את מכסת הדמעות עבור כל השאר ובוכים מכל שטות הכי קטנה, בלי טיפת יכולת לשלוט על הבעיה העגומה הזאת. אז נכון, קצת רגש לא הרג אף אחד ולפעמים בכי הוא דבר מאוד משחרר, אבל גם לעניין הזה יש גבול, וכל מי שמצא את עצמו בוכה בשיחה עם הבוס, באמצע נסיעה באוטובוס, או בכל פעם שמתחיל שיר נוגה ברדיו, יודע שלפעמים מדובר בהרגל מטריד שהייתם מוותרים עליו בשמחה. אם אתם שייכים לקבוצת הבכיינים, סיכוי גבוה שתצליחו להזדהות עם סדרת התמונות והגיפים הבאה. ונסו לא לבכות תוך כדי הקריאה.
אתם אף פעם לא מצליחים לצאת מנצחים בוויכוחים כי אתם תמיד מתחילים לבכות עוד לפני שהצלחתם להעביר את הנקודה שלכם.
חברים כבר לא משתפים אותכם ברגשות שלהם, גם אם קרה משהו רע, כי הם יודעים שאתם תבכו בפרצוף שלהם.
כי אתם אף פעם לא מצליחים לעצור את הדמעות כשמישהו אחר בוכה לידכם, גם אם הסיטואציה ממש לא מתאימה לזה.
והחלק הרע באמת: גם כשאתם רואים מישהו אחר שמח ומאושר, אתם לא יכולים שלא לבכות.
אתם מכירים את עצמכם כל כך טוב שאתם יודעים לזהות בקלות את הרגע בו דמעה עומדת לפרוץ מהעין שלכם, ויודעים להחזיק מעמד בלי למצמץ עד שתגיעי לתא השירותים הקרוב ותוכלי לפרוק הכל.
אנשים שמנסים להיות נחמדים אליכם בזמן שאתם בוכים רק גורמים למצב להיות גרוע יותר, אבל לומר למישהו "תפסיק להיות נחמד אלי" מוציא אתכם סייקו.
וכשמישהו מחבק אתכם כשאתם בוכים זה רק גורם לזרם הדמעות לגדול פי 2.
אחד הדברים הכי מבאסים בלהיות בכיינים הוא הרגע הזה בו חשבתם שסיימתם לבכות להיום, ייבשתם את העיניים והמשכתם כרגיל עם היום שלכם, אבל אז מישהו שואל אתכם בתמימות "את/ה בסדר?" והכל מתפרץ מחדש.
כשאתם שיכורים, הסיכוי שלא תבכו לפחות פעם אחת במהלך הערב עומד על פחות מחמישה אחוזים.
והחלק הגרוע – הבכי שמגיע יום אחרי במהלך ההאנגאובר הוא אפילו נורא יותר.
וסוג הבכי הנורא מכולם הוא ללא ספק בכי של תסכול, כמו למשל כשאתם לא זוכרים את הסיסמה למייל או לפייסבוק.
אתם לא יכולים לצלוח סרט שלם או פרק בסדרה אהובה בלי לבכות לפחות פעם אחת.
וישנם מאות שירים שגורמים לכם לפרוץ בדמעות בשנייה שהתו הראשון שלהם מתנגן ברדיו
בכל פעם שאתם קוראים ספר עצוב לפני שאתם הולכים לישון, אתם מסיימים בפוזיציה הזאת:
אתם תמיד נושאים איתכם טישו לכל מקום, כי אין לכם כבר כוח לשאול אנשים זרים אם יש להם חתיכת נייר טואלט.
בכל פעם שמישהו מעיר לכם על משהו הכי קטן בעבודה אתם מתחילים לבכות, למרות שזה הכי לא מקצועי בעולם.
אז אתם הולכים למחשב לשוטט קצת ברשת וכל ידיעה עצובה שעוברת מול העיניים שלכם גורמת לכם להתחיל לשפוך שוב
לפעמים, בכלל אין לכם מושג למה אתם בוכים, ואתם אפילו לא במחזור.
אתם לא מצליחים להירדם בלילה אם מישהו שדיברתם איתו במהלך היום נראה היה לכם קצת עצוב ומדוכדך.
אבל מה שבטוח, אתם מחוברים לרגש שלכם, וכמו שאמא תמיד אמרה: לפעמים חייבים לשחרר את כל הדמעות כדי לפנות מקום לחיוכים בלב.
לייק לפטריה בפייסבוק