הפעם האחרונה בה הפנים שלי זכו להיות חלקות לגמרי הייתה אי שם בכיתה י"א, כאשר הזיפים שלי היו יציבים מספיק כדי לתחזק את הזקנקן הקטן שבצבץ עלי על הסנטר. מאז, כבר יותר מעשור, זקן הפך להיות חלק מהמהות שלי. בלעדיו אני נראה כמו תינוק, בלעדיי הוא נראה כמו אסופת שערות חסרת מהות.
האנשים בתמונות הבאות, ככל הנראה יגחכו למשמע הסיפור הכמעט מרגש שלי. האנשים הללו מטפחים את הזקנים והשפמים שלהם עוד לפני שהמוח שלהם ידע לייצר זיכרון. בכל שנה, נפגשת חבורת הזקנים והשפמים מכל רחבי העולם בלאס וגאס, בירת הביזאר, כדי להשתתף באליפות העולם לזקנים ושפמים. אין לנו מושג מה בדיוק מתרחש שם, ומהם הקריטריונים על פיהם נקבע המנצח, אבל היי, עם תמונות כאלה, מה זה משנה. עבורינו, כולם מפסידים.
View this post on Instagram
לייק לפטריה בפייסבוק