עברית, וזהו דבר ידוע לכל מי שעלה לארץ ממדינה אחרת או לחילופין, נכח בשיעורי לשון בבית הספר ונאלץ לחוות את אחד ממבחני הבגרות היותר מטרידים שיש למערכת החינוך להציע, היא שפה מאוד לא קלה, או כמו שאומר מטבע הלשון המפורסם – "עברית שפה קשה".
בין אם אתם שולטים היטב בתורת ה"שניים או שתיים" ונמנים על אותם אנשים מרגיזים שתמיד מתקנים אנשים אחרים בגלל טעויות השפה שלהם, ובין אם אתם נמצאים בצד של אלה שתמיד טועים, יש דבר אחד בטוח – חלקנו הגדול לא מכירים את העברית על בורייה ויתקשו לענות תשובה חד משמעית על סוגיות הרות גורל כמו סוגיות זכר ונקבה, כללי דקדוק, מקורם של ביטויים שגורים בשפה וכו'.
ובכן, גם אם נושא העברית תקנית לא ממש מדבר אליכם, עמוד הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית, המוסד העליון למדעי השפה שלנו, הוא בהחלט אחד מעמודי הפייסבוק הכי מגניבים ומעניינים שכנראה לא ביקרתם בהם, ובהחלט שווה לכם לבזבז בו את זמנכם.
בכל יום מתפרסמים בעמוד האקדמיה פוסטים מסקרנים ומחכימים שיעשו לכם סדר בראש ועל הדרך ילמדו אתכם בצורה מאוד ידידותית למשתמש דבר או שניים על סוגיות מעניינות בעברית, מטבעות לשון, ביטויים וכמובן, תשובות לשאלות הרות גורל שמעלים הגולשים וכולנו נתקלים בהם ביום ולא תמיד יש לנו תשובה עליהן.
אספנו עבורכם 20 פרסומים משעשעים ומעניינים מתוך העמוד של האקדמיה, ואתם כמובן מוזמנים לבקר בו וליהנות מעוד המון פרטי מידע חשובים ברוח קלילה ומהנה.
ליסוע או לנסוע?
רבים מן היוצאים לדרכם ברכבם מתלבטים: האם עליהם ליסוע או לנסוע בו? תשובתנו היא כי לעומת צורת העתיד יִסַּע, שבה הנו"ן נבלעת, בשם הפועל היא מתקיימת: לִנְסֹעַ. כך גם לִנְבֹּל, לִנְזֹל, לִנְגֹּעַ (וגם לָגַעַת), לִנְטֹעַ (וגם לָטַעַת).
לפי החלטת האקדמיה רק בשלושה מקרים מותרות לצד הצורות בנו"ן הצורות בהבלעתה: לִפֹּל בצד לִנְפֹּל, לִטֹּל בצד לִנְטֹל, לִדֹּר בצד לִנְדֹּר – על פי לשון חז"ל.
מוסיקה או מוזיקה?
מתוך החלטות האקדמיה בדקדוק: מילים ממוצא יווני שנתגלגלו לעברית מלשונות אירופה ונוהגים להגות בהן זי"ן ולא סמ"ך – נכתבות בזי"ן. למשל: פיזיקה, פיזיותרפיה, מוזאון.
אות סופית בראשי תיבות?
רבים מתלבטים בכתיבם של ראשי תיבות המסתיימים באחת מאותיות מנצפ"ך: האם לכתוב אות סופית או רגילה? על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית כותבים אות סופית אם ראשי התיבות מבוטאים כמילה ממש, כגון תָּנָ"ךְ, שָׁ"ץ (שליח ציבור), עַבָּ"ם (עצם בלתי מזוהה), דּוֹ"ץ (דובר צה"ל), פָּזָ"ם (פרק זמן מינימלי).
לעומת זאת אם בדיבור נוהגים לפתוח את ראשי התיבות ולומר את המילים המרכיבות אותם במפורש, או אם קוראים את האותיות בשמן – כותבים אות רגילה. למשל: מ"מ (=מֵם מֵם; מפקד מחלקה); אח"כ (=אחר כך); חוה"מ (=חול המועד).
הערה: כאשר האות האחרונה היא כ או פ ההגויות בדגש – תיכתב אות רגילה ולא אות סופית. למשל: חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).
דוגמא או דוגמה?
הסיומת הארמית ־ָא היא במקורה תווית יידוע (מקבילה לה"א הידיעה בעברית): כך למשל מַלְכָּא פירושו הַמֶּלֶךְ, ועָלְמָא – הָעוֹלָם. שורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. כך הם סדנא, גרסא, בעיא, סוגיא, קופסא וגם דוגמא. שמות אלו נוהגים בנטיית היחיד בדיוק כמקביליהם העבריים בעלי הסיומת ־ָה, ובאה בהם תי"ו הנקבה: עסקת טיעון, סדנת יצירה, גרסתי, גרסתך וכיו"ב.
לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a, כלומר: דוגמה, ולא דוגמא. כך גם המילים: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה.
מה לעזאזל?
המילה עֲזָאזֵל מוזכרת בספר ויקרא בתיאור סדר עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. למילה מיוחדת זו ניתנו כמה פירושים: לפי דעה אחת מדובר בשם של מקום במדבר. לפי דעה אחרת מדובר בישות דמונית כלשהי, ומכאן ההקבלה בלשון הכתוב "גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". אף יש הסוברים כי המילה עֲזָאזֵל מציינת את השעיר עצמו, ובבסיסה עומדת המילה 'עז'.
לקראת יום הכיפורים – על המילה עזאזל וההסברים שניתנו לה, קליק כאן.
איטלקיה או איטלקית?
מבחינה דקדוקית שתי הסיומות כשרות: איטלקית וגם איטלקייה, צרפתית וגם צרפתייה, דתית וגם דתייה. עם זאת בעברית בת ימינו נוהגת בדרך כלל ההבחנה הזאת: בהקשר של תואר מובהק, במיוחד אם אינו מוסב אל אדם, נוקטים את הסיומת ־ית: ארוחה איטלקית, שכונה דתית, נשיקה צרפתית. לעומת זאת כאשר שם התואר מוסב אל אדם ממין נקבה משמשת הסיומת ־ייה: נערה איטלקייה (לצד 'איטלקית'), אישה דתייה (לצד 'דתית'), ובעיקר כשהמילה באה לעצמה, כגון במשפט 'היא דתייה'.
יש לציין שהבחנה זו אינה נובעת מן המצוי במקורות. במקרא אנו מוצאים "וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" וגם "בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה"– כלומר הסיומת ־ִיָּה משמשת הן שם תואר לאדם ממין נקבה הן שם תואר כללי. לצד סיומת זו רווחת יותר הסיומת ־ִית, ואף יש חילופין בין שתי הסיומות, כגון "רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה" לעומת "שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית". ובספרות חז"ל יש "גיורת מצרית" ו"מצרי שנשא מצרית" אבל גם "דלעת מצרית".
לסיום נעיר כי צורת הרבים של שתי הסיומות זהה: איטלקיות, צרפתיות, דתיות, נכריות, מואביות, מצריות.
למה יורה?
יוֹרֶה הוא הגשם הראשון של עונת הגשמים בארץ ישראל. מקור המילה בתנ"ך, וכמותה גם המילה מַלְקוֹשׁ – הגשם האחרון.
למילה יוֹרֶה ניתנו בתלמוד שלושה הסברים: "שמוֹרֶה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס את פירותיהן", "שמַרְוֶה את הארץ ומשקה עד תהום", "שיורד בנחת ואינו יורד בזעף". ההסבר האחרון מבוסס כנראה על הפועל יָרָה המציין השלכה מכוונת של דבר. כיום מקובל לקשור את יוֹרֶה לשורש יר"י במשמע הטחת מים מן השמים, אך יש הקושרים זאת להרוויית האדמה היבשה.
נסיים בדברי המדקדק והפרשן אברהם אבן־עזרא: "יורה – גשם שיורה על שנה טובה, והוא בתחלת השנה".
הא כיצד או הכיצד?
נשאלנו אם נכון לכתוב 'הא כיצד' או 'הכיצד' ומה ההבדל בין ביטוי זה ובין המילה כֵּיצַד לבדה. את הביטוי 'הא כיצד' ירשנו מלשון חז"ל. הָא היא מילה ארמית שמשמעה 'זוֹ', כמו בהגדה של פסח: "הא לחמא עניא" (זה לחם עוני). 'הא כיצד' משמעו אפוא: 'זה (הדבר שנזכר קודם לכן) – כיצד ייתכן?'
לצד הכתיב בשתי מילים משמש כבר מאות בשנים הכתיב המקוצר 'הכיצד'. הניקוד הראוי של הגרסה המקוצרת הוא בכ"ף רפה: הָכֵיצַד (לעומת הָא כֵּיצַד) – בדיוק כמו לְפִיכָךְ.
הכתיב 'הכיצד' במילה אחת יצר טעות נפוצה בהבנת הביטוי: האות ה"א, שמקורה במילה הארמית הָא, נתפסת כה"א השאלה כשימושה במילים הַאִם, הַאֻמְנָם, הֲיִתָּכֵן. כך היטשטש אצל רבים ההבדל שבין 'כיצד' ל'הכיצד', ונולדו שימושים שגויים כגון "הכיצד בוחרים יועץ השקעות?", "הכיצד אדע אם אפשר לסמוך עליו?", "כתיבת חוזה הכיצד?" ואף "תפוחי אדמה אפויים – הכיצד?" בכל אלו נכון לנקוט את המילה 'כיצד' לבדה, ובחלק מהם אף עליה אפשר לוותר (למשל בכותרת המתכון: "תפוחי אדמה אפויים)".
שלושה רגלים או שלוש רגלים?
בספר שמות נאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה". פירוש המילה רֶגֶל בפסוק הזה הוא 'פעם'. שלוש רגלים הן שלוש פעמים, כמו בדברי האתון לבלעם: "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים".
בספרות חז"ל – בעקבות הצירוף שָׁלֹשׁ רְגָלִים מספר שמות – קיבלה המילה רֶגֶל משמעות נוספת: כל אחד משלושת המועדים שהפסוק מכוון אליהם: פסח, שבועות וסוכות. מכאן הביטויים 'לעלות לרגל' ו'עולי רגלים'.
בד בבד נוצר בלשון חז"ל בידול דקדוקי בין שני השימושים של המילה: רגל במשמעות הראשונית של שם איבר בגוף משמשת בלשון נקבה, ואילו רגל במשמעות חג – בלשון זכר: 'רגל ראשון', 'רגל אחרון', וגם 'שלושה רגלים'.
יש אפוא מקום לשתי דרכי ההבעה: 'שלוש רגלים' על פי הכתוב בספר שמות ו'שלושה רגלים' על פי הנוהג בלשון חז"ל בשינוי המשמעות ובשינוי המין הדקדוקי שחלו במילה. בהקשרים אחרים מומלץ להשתמש במילה רגל במשמעות חג רק בלשון זכר, כגון 'הרגל שעבר', 'ברגל הבא'.
ההבדל בין מקף לקו מפריד
בכותרת של מודעה נכתב: "הכנס ה– 15 של עמותת 'משוחחים': שיתופי- פעולה-סיכוי או סיכון?". זו דוגמה לשימוש כושל בשני סימני פיסוק – המקף והקו המפריד – סימנים דומים שתפקידיהם הפוכים. המקף תפקידו לחבר, ואילו הקו המפריד תפקידו להפריד.המקף קצר, אין רווח לפניו ואחריו, ומקומו הראוי בגובה השורה, למשל: שיתופי־פעולה.
שמים מקף בעיקר בצירופים בעלי תחיליות דוגמת אי־ודאות, דו־משמעות, ויש המשתמשים בו גם לצירופים אחרים, כגון כתבי־יד, יום־יום. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים: הכנס ה־15, המאה ה־12. יש המשתמשים במקף בשמות המורכבים משתי תיבות, כגון בת־אל, בן־יהודה, תל־אביב. עוד על המקף תוכלו לקרוא כאן.
הקו המפריד ארוך, יש רווח לפניו ואחריו, ומקומו באמצע השורה, למשל: שיתופי פעולה – סיכוי או סיכון. הקו המפריד משמש לציון הפרדה יתרה בין חלקים במשפט או בכותרות; לעתים הוא בא במקום פסיק, לעתים במקום נקודתיים, לעתים במקום סוגריים. על תפקידיו המגוונים בלוויית דוגמאות אתם מוזמנים לקרוא כאן.
והנה הכותרת של המודעה כפי שצריכה הייתה להיכתב:
"הכנס ה־15 של עמותת 'משוחחים': שיתופי־פעולה – סיכוי או סיכון?"
ואפשר גם בלי המקף בצירוף הסמיכות:
"הכנס ה־15 של עמותת 'משוחחים': שיתופי פעולה – סיכוי או סיכון?"
ו' אחת או שתיים?
על פי כללי הכתיב חסר הניקוד כופלים ו' עיצורית כאשר היא באה באמצע המילה. למשל: תקווה, אווז, סתוונית. לעומת זאת בראש מילה ו' עיצורית אינה נכפלת: ורד, ועדה, וילון, וידוי, ותיק. אך שימו לב:לאחר אותיות השימוש מש"ה, כל"ב כופלים את ה־ו' – כדינה של ו' עיצורית באמצע מילה: הוורד, בוועדה, לווילון, הווידוי, כוותיק. (ואולם לאחר אות השימוש ו' אין כופלים את ה־ו': וועדה [=וּוַעֲדָה], ווילון [=וּוִילוֹן].) והנה קישור לעיקרי כללי הכתיב חסר הניקוד.
למה "בית ספר"?
הסֵפֶר שעל שמו קרוי בית הספר הוא ספר הספרים – התנ"ך. על פי המסופר בתלמוד הירושלמי היו הילדים הרכים לומדים מקרא מן הספר בבתי הספר, ואילו הילדים הבוגרים יותר שיננו תורה שבעל פה בבתי תלמוד או בבתי מדרשות.
במרוצת הדורות המשיך הצירוף 'בית ספר' לציין את מקום לימוד התורה של הילדים, ולצדו שימשו בעדות ישראל מונחים נוספים: 'תלמוד תורה', 'חדר' (ההגייה "חֵיְדֶר"), 'כֻּתַאבּ' (מערבית) ועוד. בתקופת ההשכלה – עם שילוב יהודים במוסדות לימוד כלליים והרחבת תחומי הלימוד במוסדות יהודיים – התרחב המונח 'בית ספר' לציון מקום של לימוד בכלל ולא רק לימוד תורה.
בימינו רבים בתי הספר שאין בהם ספרים, כגון בית ספר לריקוד. ויש בתי ספר שאינם בית, כגון בית ספר ללימוד נהיגה. קליק לסיפור המלא.
ימים אחרונים לחופש או לחופשה?
המקפידים בלשונם מבחינים בין חופש – מושג כללי ומופשט, ובין חופשה – תקופה פנויה מעבודה או מלימודים: חופשת הקיץ, חופשת מולדת, ואפילו חופשת מחלה.
המילה חֻפְשָׁה באה בתנ"ך פעם אחת בלבד, ומקובל לפרשה שחרור מעבדות. המילה חֹפֶשׁ באה גם היא בתנ"ך פעם אחת בלבד, בצירוף "בִּגְדֵי חֹפֶשׁ", ומשמעותה איננה ברורה. בתקופות מאוחרות יותר היא נעשתה מושג מופשט המציין את היכולת לפעול ללא הגבלה.
בשבילי אתה מספר… אחד או אחת?
על פי החלטת האקדמיה מספרים סתמיים מובעים בלשון נקבה, כי בשם המספר צורת הנקבה היא הצורה היסודית. לכן נכון לומר 'אוטובוס מספר שלוש', 'בית מספר חמש', 'תשע ועוד אחת שווה עשר', וכך גם 'בשבילי אתה מספר אחת'.
סכנת מוות או סכנת חיים?
הצירופים 'סכנת מוות' ו'סכנת חיים' נראים הפוכים זה מזה, ואף על פי כן הם משמשים באותה משמעות. הא כיצד? שני הצירופים האלה הם צירופי סמיכות, ובכל אחד מהם מתקיים יחס משמעות אחר בין הסומך לנסמך: 'סכנת מוות' היא סכנה שיארע מוות, סכנה שמישהו ימות (כמו 'סכנת התייבשות' – סכנה שתהיה התייבשות). לעומת זאת 'סכנת חיים' היא סכנה לחיים, דבר המסכן את החיים. לכל אחד משני הצירופים היגיון פנימי משלו, והם מביעים את אותו הדבר מנקודות מבט שונות.
לֵהָנוֹת או לֶהֱנוֹת?
רבים מאתנו מתלבטים: האם בחופשת הקיץ עלינו לֵהָנוֹת או לֶהֱנוֹת?
שם הפועל של נֶהֱנָה (מבניין נפעל) הוא לֵהָנוֹת (ההגייה: lehanot) וללא ניקוד הוא נכתב ביו"ד: ליהנות. הצורה לֶהֱנוֹת, הרווחת בפי רבים, נחשבת לא תקנית.
ועוד התלבטות: האם הוא נהנָה או נהנֶה?
התשובה: תלוי מתי. נהנָה היא צורת עבר, ונהנֶה – צורת הווה: הוא נהנָה בקייטנה שהייתה בתחילת החופש, וכעת הוא נהנֶה לשחק עם חברים בבית.
קליק להסבר המפורט.
האם ו' החיבור יכולה לבוא לאחר פסיק?
התשובה העקרונית היא חיובית, והנה פירוט הדברים:
ו' החיבור יכולה לבוא אחרי פסיק כאשר היא פותחת משפט עצמאי בעל נושא ונשוא. לדוגמה: אורי יצא לחופשה בצפון, ומיכל הצטרפה אליו כעבור יומיים.
למעשה יש כאן 'משפט איחוי' – משפט אחד שנוצר מחיבורם של שני משפטים קטנים יותר (המכונים 'איברים' או 'משפטים מאוחים'). ההחלטה אם לתת פסיק בין האיברים תלויה פעמים הרבה באורכו של האיבר השני.
לעומת זאת לא יבוא פסיק לפני ו' החיבור אם היא מחברת בין מילים או צירופי מילים ברשימה. לדוגמה: רן ונעמה קנו עגבניות, לחם, חלב וגבינת עזים משובחת.
בדרך כלל מדובר ב־ו' הבאה לפני הרכיב האחרון ברשימת רכיבים בעלי תפקיד זהה במשפט. בלשון המקצועית רכיבים אלו מכונים יחד 'חלק כולל' או 'חלק משפט מאוחה'. נעיר כי אין מניעה לחזור על ו' החיבור כמה פעמים ברשימה אחת במקום פסיקים, כמו במימרה המפורסמת מפרקי אבות "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".
כמו כן אין מניעה שלפני האיבר האחרון ברשימה לא תבוא ו' אלא יסומן פסיק.
זוגתו, בת זוגו או בת זוגתו?
מקורה של המילה זוּג ביוונית (zygon) ומשמעה המקורי הוא העול שנושאים שני שוורים בשעת החרישה. מכאן התפתחה ההוראה של שני שוורים וממנה ההוראה הכללית של כל שניים הקשורים זה בזה.
בלשון חז"ל המילה 'זוג' מציינת גם את כל אחד מבני הזוג – זכר או נקבה. לצדה משמש הצירוף 'בן זוג', ואף הוא עשוי לכוון הן לזכר הן לנקבה. בימי הביניים נוצר הצירוף 'בת זוג' לציון הנקבה שבזוג ועמו המילה זוּגָה באותה משמעות. מילה זו אף חדרה אל היידיש, למשל בביטוי "זוגתי שתחיה".
למן תחילת המאה העשרים הולך ורווח הצירוף 'בת זוגתו'. צירוף זה נוצר כנראה מתוך גרָרה של מין הנקבה מהרכיב הראשון 'בת' אל הרכיב השני 'זוג'. גרָרה דומה מצויה בפי מקצת הדוברים בצירוף 'בן דוד' – ה"נוטה" במין ובמספר לפי הרכיב הראשון: בן דוד, בת דודה, בני דודים, בנות דודות (בלי קשר למין או למספר של הדודים).
מֶחְלָף או מַחְלֵף?
המילים מֶחְלָף ומַחְלֵף תקניות שתיהן, אך משמעותן שונה. מֶחְלָף – "צומת קומות" או בהגדרתו הרשמית: מפגש דרכים בשני מפלסים או יותר, שבו עוברים מדרך לדרך באמצעות מֶחברים (רמפות). המילה מֶחְלָף שקולה במשקל מִפְעָל (המ' בסגול במקום חיריק בגלל הקרבה לעיצור הגרוני ח') המציין בין השאר שמות מקומות: מִשְׁטָח, מִקְלָט, מִשְׁכָּן, מִנְחָת ועוד. כפי שמנחת הוא מקום שנוחתים בו, ומשכן – מקום ששוכנים בו, כך מחלף הוא מקום שמחליפים בו נתיבים.
מַחְלֵף – מילה במשקל שמות המכשירים (כמו מַצְפֵּן, מַגְהֵץ, מַפְסֵק, מַצְבֵּר, מַגְבֵּר, מַחְשֵׁב) שנקבעה תמורת שני מונחים לועזיים: commutator (הֶתקן שנועד להיפוך הכיוון של זרם חשמלי) ו־exchanger (הֶתקן שנועד להחלפה בין דברים; בעיקר משמש הצירוף מַחְלֵף חום).
מימין לשמאל או משמאל לימין?
טווח של מספרים נכתב בעברית מימין לשמאל, על פי כיוון הכתיבה הרגיל בלשוננו. למשל: בשעות 14:00–15:00, בשנים 1985–1991, עמ' 24–37.
שאלת כיוון הכתיבה בתמרורים הגיעה בעבר (תשכ"ט, 1969) לבית המשפט העליון:
עורך הדין אנוש בר־שלום חנה ברחוב ביאליק ברמת־גן בשעה 13:00 ליד שלט שאסר לחנות שם "בין השעות 19:00–07:00", וחויב בקנס. הוא טען שלפי חוקי העברית השלט אוסר לחנות במקום בין שבע בערב לשבע בבוקר, ומכאן שהוא חנה כדין. בית המשפט העליון קיבל את טענתו, זיכה אותו מחניה שלא כדין (בניגוד לפסיקת בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי) וקבע במפורש כי ספרות בתמרור יש לקרוא מימין לשמאל.
מדובר על או מדובר ב?
נשאלנו אם נכון שהניסוח 'מדובר על' איננו תקני וצריך לומר 'מדובר ב'.
האקדמיה ללשון העברית ממעטת לפסוק בענייני ניסוח וסגנון, וגם בעניין זה אין פסיקה מחייבת. הביטוי הנדון מתועד בעיקר למן ספרות ההשכלה, וכבר אז אנו מוצאים את שני הניסוחים: 'מדובר על' ו'מדובר ב'. עיון במקורותינו מלמד כי יש יסוד לשניהם בעדיפות מסוימת ל'מדובר ב'.
מה זה שלטוט?
שלטוט הוא שיטוט בין ערוצים בטלוויזיה באמצעות שַׁלַּט רַחַק ("זפזופ").
במילה שלטוט חברו יחד שורש המילה שַׁלָּט – שהורחב על ידי הכפלת האות האחרונה של השורש – וצלילי פעולת השִׁיטוּט. את המילה שלטוט הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ז (1997).
קליק לביקור בעמוד הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית
קליק לביקור באתר של האקדמיה ללשון העברית
לייק לפטריה בפייסבוק