לא משנה אם אתם ילדים, צעירים או בוגרים, האהבה לארטיקים וגלידות אף פעם לא נגמרת, ונדמה שחוץ ממזגן, אין מרענן טוב מהם ביום קיץ חם. בין שלל הגלידות שמנסות לפתות אותנו מבעד לזכוכית במקררי הגלידות, גומיגם הוא ללא ספק אחד השלגונים הכי טעימים ופופולריים שיש ליקום הזה להציע: המרקם הנהדר, השילוב בין לימון לענבים וכמובן, סוכריות דובוני הגומי המפורסמות.
ואולם, כל מי ששם ידו על שלגון גומיגם יודע שהציפיות תמיד עולות על המציאות ובחברת נסטלה המייצרת אותו, דואגים לאורך השנים לקמץ בכמות דובוני הגומי כך שביום טוב ועם קצת מזל תזכו ללעוס שלושה דובוני גומי, ביום ממוצע שניים, ולפעמים, כמו במקרה של החייל רן שמעיה, תאלצו לחוות עגמת נפש נוראית. ולגלות שרימו אתכם.
בסטטוס שפרסם רן וזכה לאלפיי ליייקים ומאות תגובות ושיתופים וכולל פניה נרגשת לגלידות נסטלה, מגולל רן את מה שקרה באחד מימי הקיץ הלוהטים בשבוע האחרון, במהלך עוד יום שגרתי בשירותו הצבאי בבקעה. וכך הוא מספר:
גלידות נסטלה שלום,
אני חייל שמוצב כרגע בבקעה, הטמפרטורות היום חצו את ה-40 מעלות חום, כמו בכל יום. כשהגיע השק"ם הנייד למוצב, עזבתי הכל מייד!
אספתי את יתרת השקלים שהיו מפוזרים לי בארונית מהמשכורת הזעומה של לוחם בצה"ל ורצתי החוצה, מסתער כמו אריה רעב על אנטילופה עסיסית. כשהגעתי אל קדמת התור, שלפתי 7 שקלים וקניתי לעצמי את חברי הטוב ביותר, זה משמשאיר לי תמיסה דביקה וצהובה סביב השפתיים, כבר מגיל 4, הגומיגם.
התיישבתי בחדר ולחצתי פליי על ג׳ין בורדו בפול ווליום, התכוננתי לטקס הקדום והקדוש, טקס אכילת הגומיגם. התמוגגתי כמו תמיד מתמיסת הלימון שמתפרצת לי בפה, צהובה קפואה ומרעננת, בציפייה שהוא יגיע כבר ויפתיע אותי כמו מספר בעל 4 ספרות שמתגלה בכרטיס גירוד, ידבק לי לשיניים ויתמוסס לאט לאט, הגומי. שנגמרה תמיסת הלימון ואף גומי לא הופיע, נלחצתי מעט, אך ידעתי שבסוף הוא מגיע, ראיתי את האור בקצה המנהרה.
שכבת התות הופיעה, הנאה בפני עצמה, אדומה ומתוקה, שעומדת מול הלימון בעיניים אמיצות, חסרות פחד. נהניתי מהתות, לא אשקר, אך תחושת פחד עלתה לי במעלה הבטן, פחד שמא הגומי לא יופיע. לפני הביס האחרון, עצמתי עיניים, וביקשתי מכל האלוהימים שקיימים בעולם שהוא יהיה שם, אפילו רק אחד, בשביל ההרגשה.
פקחתי עיניים, היישרתי מבט אל שפורפרת הגומיגם, הצמדתי את שפתי ומשכתי בכל הכוח את יתרת הקסם האדום, גוש לא מזוה הגיע אל חלל הפה שלי, חקרתי אותו במשך שניה אך היה זה מתחזה, גוש תמיסת תות רגיל, לא גומי ולא כפכפי אדידס.
כשראיתי שהשפורפרת התרוקנה לגמרי, הרגעתי את עצמי, לפני הכל. נזכרתי בעצמי בגיל 6, בוכה לאמא שלא יצאו לי דובונים, נזכרתי בה אומרת שזה לא יכול להיות, שאני מדמיין. אני עוד רגע בן 20, אך עדיין עומד לבכות שלא יוצא לי גומי, מרגיש פראייר שנפל בפח, חסר אונים עם שפופרת ריקה ביד. אך היום אני יודע, שלא דמיינתי. בשם כל הפעמים האלו, נשבעתי, למען כל האנשים שלא יצא להם גומי בגומיגם, למען כל הילדים שבכו שעות ואף אחד לא הבין מה המהומה, לנקום.
גלידות נסטלה, את הפיצוי שלי אני אקבל, הנפשי והפיזי, בזיעה ובדם.
נקמת הגומיגם.
קליק לסטטוס המקורי שפרסם רן בפרופיל הפייסבוק שלו
תשכחו ממחאת האתיופים, דפדפו את מחאת הגז והחליקו את מחאת הדיור כי מחאת הגומיגם כאן והיא כנראה מהחשובות יותר שידעה המדינה בנשות קיומה ונוגעת לכל מי שחי כאן והארטיק שלו חשוב לו.
עדין לא ברור מה יהיה הצעד הבא של רן וכיצד יפעל כדי להציל את מערכת היחסים שלו עם הגומיגם. נכון לכתיבת שורות אלו, בין מאות תגובות התמיכה וההזדהות של הגולשים שמצאו את עצמם מזדהים עם הסטטוס המשעשע של שמעיה, בולטת בחסרונה התגובה של גלידות נסטלה, שלמרות לא מעט תיוגים של החברה בשרשור התגובות, ולמרות לא מעט פניות של גולשים שהדביקו את הסטטוס של רן על קיר העמוד שלה, לא טרחה להגיב ולעדכן אותנו מה היא מתכננת לעשות בנדון. עד אז, אתם יכולים להתפשר על קסטה.
לייק לפטריה בפייסבוק