אוכלוסיית העולם מתחלקת לשני סוגי אנשים: כאלה שממש אוהבים לדבר ולא סותמים את הפה לרגע, ומנגד, כל השאר האנשים האומללים שנאלצים להקשיב להם. גם אם אתם לא נחשבים לפטפטנים גדולים, ודאי מצאתם את עצמכם לא פעם בסיטואציה בה אתם מנהלים שיחה, לכאורה, עם אדם אחר, אבל לא מפסיקים לקשקש לרגע, סוטים לחלוטין מהסיפור המקורי וכלל לא מבינים שאתם בכלל נמצאים במונולוג משעמם וטרחני שאתם השחקנים הראשיים בו, בזמן שהצד השני מנסה בנימוס נואש לאותת לכם שאתם קצת חופרים, ושהוא בדיוק חייב ללכת למקום אחר, כל מקום שאתם לא נמצאים בו.
בשיחה עם אנשים אחרים קיימים שלושה שלבים משמעותיים. בשלב הראשון והנסבל, אתם לגמרי רלוונטיים ומדברים לעניין. אבל אז, בתת המודע שלכם, אתם מבינים שככל שאתם מדברים יותר אתם חשים הקלה ותחושת רווחה גדולה יותר. זה בדיוק הרגע בו לרוב רובנו עוברים לשלב השני, השלב בו אנחנו שוכחים שקיים גם צד נוסף לשיחה, בזמן שהוא מתחיל להיות מותש ומאבד אט אט עניין במה שיש לכם להגיד.
השלב השלישי והקריטי, הוא הרגע בו אתם מבינים שכבר התרחקתם לגמרי מהסיפור המקורי שלכם ואתם חשים צורך להחזיר את הפרטנר שלכם לעניינים. אלא שלמרות שלרוב המוח והאינטלגנציה הרגשית שלנו מאותתים לנו שהצד השני איבד עניין, במקום לאפשר לו להשחיל מילה ולהפוך להיות חלק מהדיאלוג, האינסטינקט שלנו גורם לנו לדבר אפילו יותר, כדי לזכות שוב באמונו של הצד השני.
למה בעצם אנחנו כל כך נהנים לחפור בלי טיפת מודעות עצמית? ובכן, הסיבה הראשונה והטבעית נעוצה בעובדה שכולם אוהבים שמקשיבים הם ומייחסים חשיבות למה שיש להם להגיד. הסיבה השנייה והפיזיולוגית יותר, קשורה לכך שבזמן שאנחנו מדברים על עצמנו, הגוף שלנו משחרר הורמון בשם דופמין, אותו הורמון שגורם לנו תחושת הנאה ועונג. אנשים שמדברים בלי סוף לא תמיד מודעים לכך, אבל הגוף שלהם בעצם מכור לתחושה הנהדרת הזאת וזה מה שגורם לכם לקשקש ללא הרף וללא מעצורים.
סיבה נוספת לכך שאנשים מסוימים חופרים יותר מאחרים היא הניסיון שלהם להרשים את הקהל שלהם ולגרום לו להבין עד כמה הם חכמים,כאשר ולרוב העניין הזה נובע מכך שבתוך תוכם הם חסרי ביטחון ובכלל לא מרגישים כאלה. כמובן, דיבור היתר משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה וגורם לצד השני להעריך אתכם אפילו פחות.
אז איך מתמודדים עם בעיית החפירה הזאת? כשמארק גולסטון, פסיכולוג עסקי ומומחה לענייני דיבור והקשבה, קיבל הערה מחבר טוב שלו שטען ש"בתור מומחה להקשבה אתה צריך לדבר פחות ולהקשיב יותר" הוא הבין שבעיית הברברת המיותרת לא פוסחת על אף אחד. במאמר נהדר שכתב באתר "Harvard business review" של אוניברסיטת הארוורד, הוא מציג אסטרטגיה מצוינת שתעזור לכם לפקח על כמות הדיבורים המיותרים שלכם, גם אם אתם לא נחשבים בעיניי החברים שלכם ל"חופרים" ובמיוחד אם כן.
את השיטה הזאת שלו הוא מכנה "חוק הרמזור", והעניין הזה מאוד פשוט. ב-20 השניות הראשונות של הדיבור, הרמזור שלכם ירוק: הצד השני מקשיב לכם, אתם מדברים בצורה תמציתית ואפילו מעניינים אותו. אלא שאחרי חצי דקה לכל היותר של דיבור רציף, ואלא אם אתם מוכשרים ביכולת שלכם לספר סיפורים, אתם מתחילים להיתפס כמשעממים וקשקשנים. כלומר, האור ברמזור שלכם מתחלף לצהוב, וזה גם השלב בו הצד השני מתחיל לאבד עניין. אחרי 50-50 שניות, הרמזור שלכם כבר לגמרי אדום. אז נכון, לפעמים אתם ממש רוצים להמשיך לנסוע באדום, אבל במרבית המקרים, לגמרי עדיף שתעצרו, אחרת אתם בסכנה.
בנוסף לשיטת הרמזור, חשוב מאוד שתבינו מה גורם לכם לדבר כל כך הרבה. האם זו ההרגשה הטובה אחרי שאתם פורקים דברים מהלב שלכם? האם אתם מדברים כי זה עוזר לכם לחשוב טוב יותר? או שאולי אתם מקשקשים בלי סוף כי לרוב אתם אלה שנמצאים בצד המקשיב וסוף סוף מצאתם מישהו שהעניק לכם את המיקרופון ואתם פשוט נהנים מאור הזרקורים? לא משנה מה הסיבה, פטפוט יתר מכבה את הצד השני והופך את השיחה למונולוג שלא מקדם אותה או את מערכות היחסים שלכם עם אנשים אחרים לשומקום חיובי.
ובחזרה לשיטת הרמזור. "יש הרבה אנשים שתפיסת הזמן שלהם היא בעייתית ולכן לא מודעים לכמות הזמן שעברה מאז התחילו לדבר ולכן יתקשו ליישם את השיטה" מסביר גולסטון. כמובן, דרך ההתמודדות עם הבעיה הזאת היא פשוטה: פשוט תסתכלו על השעון יותר ונסו להבין מה הם פרקי הזמן של 20 ו-40 שניות ביחס לפעולות שונות שאתם עושים. אם אתם מדברים בטלפון למשל, הביטו בזמן השיחה ותוכלו להבין מה המשמעות של דיבור רציף במך פרקי הזמן הללו. התחילו לפקח את עצמכם ושימו לב מתי האור שלכם מתחלף מירוק לצהוב.
בשורה התחתונה, חייבים לזכור: גם 20 שניות של דיבור רציף יכולות להיות יותר מידי, במיוחד כאשר אתם לא כוללים את הצד השני בשיחה ומתרכזים רק בעצמכם. כדי להימנע מכך, תשאלו שאלות, נסו לתכנן את מה שאתם הולכים לומר וחפשו דרכים לשתף גם את הפרטנר שלכם בשיחה כך שהמונולוג יהפוך לדיאלוג, והצד השני ירגיש שהוא חלק מהסיפור.
אנחנו מניחים שזה כבר השלב בו האור שלנו מזמן התחלף לאדום. לכן נעצור כאן ונשאיר אתכם להתמודד עם פטפטת היתר שלכם. בהצלחה.
לייק לפטריה בפייסבוק