הפרק האחרון של סדרת המופת "שובר שורות" הביא לקהל הפנאטי של אוהדי הסדרה בדיוק את מה שהם רצו ממנו – פרידה ראויה. אלירן גולדשטיין נפרד מוולטר וויט, זהירות! ספוילרים בדרך.
ספוילר – בסוף הפרק נשארתי המום לגמרי, שכוב על הרצפה, מת קצת מבפנים, כשמצלמה דמיונית מתרחקת ממני כלפי מעלה.
מערכת יחסים מאוד מורכבת יש לנו עם סדרות. הן נכנסות לחיינו ביום בהיר אחד, מפנות לעצמן מגירה קטנה בתודעה שלנו, מאכסנות כמה בגדי מעבר ונשארות לעונה, ולעוד אחת. אבל לאחר שהן כבר הצליחו להסדיר את ההתיישבות שלהן, ואתה כבר מתרגל לעובדה שהן חלק מהחיים שלך עכשיו, מתחילה לחלחל לך לתודעה העובדה שכל סדרה טובה באה עם תאריך תפוגה. גם סדרות לא טובות באות עם אחד, אבל על זה לא נקטר.
להיפרד מסדרה אהובה יכול להיות עניין קורע לב, אך עדיין בלתי נמנע. וכך השבוע, נפרדו חובבי הטלוויזיה מהקראש הכי גדול שלהם בשנים האחרונות, "שובר שורות".
הסדרה המשובחת הגיעה לסיומה אחרי חמש עונות בלבד, דבר שלא הפריע לה ליצר לעצמה קהל מעריצים אדוק ונאמן ולהפוך לסדרה המדוברת ביותר של השנים האחרונות, יש שיגידו מדוברת מדי, יש אפילו שירחיקו לכת ויגידו "די כבר לדבר על שובר שורות, אכלתם את הראש עם זה". ואכן אכלנו את הראש, אני ושאר חברי הכת המוזרה הזו של צופי הסדרה וחובבי יצרן הקריסטל מת' שהפכו למכורים קשים בעצמם, ועוד מהסוג הגרוע ביותר שמנסה להפעיל לחץ חברתי על שאר החברים שלהם כדי שינסו גם, כי זה ממש טוב, והם חייבים לנסות גם, כדאי להם.
המוח מאחורי הסדרה, וינס גיליגאן, הצליח ליצור סדרה עשויה בקפידה, עם איכויות כתיבה, בימוי וצילום מדויקות עד כדי אומנות, וקאסט של שחקנים מעולים אחד אחד, ועוד אחד, בריאן קרנסטון בתצוגת משחק מושלמת שלבדה שווה את כל השבחים שהסדרה הזו קצרה. אבל מעל לכל הציגה הסדרה סיפור טוב, וסיפור טוב הוא אחד כזה שאין לך בעיה לשמוע גם מספר פעמים. ודווקא בנקודה זו טמון ההבדל בין סדרות שישרדו את מבחן הזמן ויהיו ראויות גם לצפייה שנייה ושלישית, לבין כאלו שבשנייה שהן מסתימות אתה שוכח את השם של הדמות הראשית, כמו סדרה נוספת שהסתיימה בשבועות האחרונים, "דקסלר" (זו לא טעות, אני מנסה להבהיר נקודה).
באחת מהטכניקות היותר מעניינות שלו, שבר גיליגאן שוב ושוב את הרצף הכרונולוגי של האירועים בסדרה, ובחר לפתוח פעמים רבות את הסיפור דווקא עם קטע מהסוף שלו. וכך הוא נוהג לעטוף את רצף ההתרחשויות כשהוא נותן לך ממש בהתחלה לטעום מעט מהסוף כדי להבין ששווה לך להישאר עד שתגיע אליו. אבל בכל שלב ובכל נקודה לאורך הסדרה אתה לא באמת יכול להתעלם מהענן האקזיסטנציאליסטי של הסוף שמרחף מעל. בין אם זה סופו הצפוי של וולטר וויט לאור מחלתו, סופו הצפוי של ג'סי פינקמן ויצר ההרס העצמי שלו, או באופן כללי סופה של האגדה על הייזנברג שמראש נועדה להסתיים כטרגדיה. וכך, במשך שנה שלמה, ובשני חלקים של עונה אחת שהתעלתה על סך כל חלקי הסדרה, המתנו להופעתו של וולטר המזוקן והכחוש, שיחזור לסיבוב אחד אחרון של מלחמה על שמו, אתם יודעים את שמו.
ואיזה סיבוב זה היה. לתסריטאים קל מאוד ליפול במלכודת הפרק האחרון, כל כך הרבה קצוות פתוחים, כל כך מעט זמן לסגור אותם. הנטייה הרווחת היא להשתמש בטריק הישן ביותר בספר, "דאוס אקס מכינה" שמו, ובעזרת התערבות אלוהית וסידור כוכבי השמים בצורת אצבע מתחת לעין לייצר רצף אירועים מופרך ולהוביל את הצופים בכוח אל חיקו הנעים של הקתרזיס. התוצאה לרוב היא טעם לוואי, שיכול לא רק לפגוע בהנאה מהפרק האחרון לבדו, אלא להאיר את כל הסדרה באור שלילי לגמרי, ולשלוח אותה לתהומות הנשייה של הסדרות, לצד סדרות כמו "נמלטים", "אבודים", והמצטרפת החדשה "דקסלר". אבל עם הרבה כבוד ליצירת המופת הביאו לנו יוצרי הסדרה 55 דקות מהפנטות, מרגשות, ומותחות עד כדי טירוף, כשבסופן במקום שתהיה מובל אליו בכוח, מוצא אותך הקתרזיס בעצמו ומתיישב לידך על הספה כדי לנחם אותך.
"רק קח אותי לשם, אני אעשה את כל השאר" מבקש וולטר בתחילת הפרק מהישות העליונה, ואפילו הוא שם במרומים כנראה רוצה לראות מה הוא מתכוון לעשות ומאפשר לו עוד רגע של חסד אחרון בצורת רכב. טוב אז צריך בכל זאת קצת התערבות אלוהית אבל את רוב העבודה הקשה עושה וולטר לבדו. לאורך פרק הסיום הוא מגיח מספר פעמים, תמיד תופס אותך לא מוכן, נראה מפוזר אבל מפוקס ומתוכנן להפליא, ובתזמון ותחכום מדהימים דואג לסגור את כל הקצוות הפתוחים שהשאיר אחריו, לדאוג לעתיד משפחתו, להכות על חטא, להיפרד ממי שהיה, אבל מעל לכל – לנקום, כי זה כל מה שנשאר לו. הפלאשבק הקצר והמדוד מהפרק הראשון שמראה את האנק מתלוצץ עליו כי חייו חסרי אקשן רק מדגיש את התהליך הקיצוני שעבר וולט מאותו מורה לכימיה בינוני וסביר לברון סמים עילאי ומתנשא, רק כדי לאבד את הכל ובשארית כוחותיו לבקש רק נקמה. אז הוא מעמיד את גרטשן ואליוט אל מול צדקנותם כשהוא משיב לעצמו מעט מהגאווה הפגועה שלו ובאותה ההזדמנות מוצא פתרון לעתיד משפחתו. לאחר מכן הוא דואג לטפל גם בלידיה וסוציופט המחמד שלה טוד, ובעזרת הריצין שהופיע במערכה הראשונה ימתיק את מותה במערכה האחרונה. לאחר מסע חימוש קצר והכנות מלוות בזמזום נונשלנטי, הוא מוכן לשני העימותים האחרונים בחייו.
העימות הראשון בדמות המפגש עם סקיילר מרכיב את הסצנה החשובה ביותר בפרק הזה לטעמי. הסצנה הזו מאופקת להפליא, מצולמת נהדר, ומביאה לנו את וולט נטול מסכות, עכבות, ומשחקי המוחות הרגילים שלו עומד אל מול אשתו כשביניהם קורת עץ אחת שמונחת בדיוק מבריק באמצע הפריים, ואומר את מה שכולנו לא רוצים להאמין בו: “It’s over, and I needed a proper goodbye”.
מלבד כרטיס לוטו עם פרס נוראי במיוחד, נותן וולטר לסקיילר את מה שהיא באמת היתה צריכה לשמוע והוא היה צריך כבר להגיד, את כל מה שעשה וולט הוא עשה לא בשביל המשפחה כמו שנהג לחזור ולשנן, אלא בשביל עצמו, זה גרם לו להרגיש חי. האמת הפשוטה הזו נותנת את הקלוז'ר המשמעותי לאירועי הסדרה וזו הפרדה שהגיעה לסקיילר, וגם לנו הצופים. מבט פרידה קצר וקורע לב אחרון על ילדיו, וקדימה אל עבר הגראנד פינאלה. סצנת הסיום רוויה במתח, אמנם ראינו את מכונת הירי מספיק פעמים כדי לדעת שהתפקיד שלה יהיה משמעותי יותר בסיפור מזה של מארי ואנחנו כבר יודעים מה אמור לקרות ועדיין הצפייה בה מלווה בדריכות שיא. ולאחר סמול טוק מינימלי עם חברינו הניאו נאצים שלא מתפתח כמו שהוא ציפה וולט שוב נדחק לפינה, בדיוק בזמן לשלוף את הקלף האחרון – ג'סי פינקמן. דמות המשנה הכי גדולה מאז כריסטופר מולטיסנטי היא הגיבור הטרגי האמיתי של הסיפור הזה, והצפייה בסבל שלו הפכה כבר ללא נעימה לקהל הצופים. בתחילת הפרק מציגים בפנינו את ג'סי חולם בהקיץ תוך כדי בישול עוד באצ' של החומר הכחול המקולל, כאילו כדי לגרום לנו להאמין שהוא עדיין לא סיים, שהוא עדיין יכול לחלום. ובסצנת הסיום הוא מובל אזוק, מוכה, ומושפל אל וולטר לקראת העימות האחרון ביניהם בסדרה. וולט כמובן מוציא לפועל את תוכניתו האחרונה ומשתמש, הפעם לא בצורה מטאפורית, בכל התחמושת שנשארה לו כדי לסיים את מסע הנקמה הרצחני שלו. ג'סי זוכה אף הוא לנקום את נקמתו שלו, מרוקן את טוד מכל טיפת הפסיכופתיה המוזרה שלו וכאילו כך מתמלא מחדש בעצמו. וולטר משתמש בכדור אחד בראשו של ג'ק וניסיון המשא ומתן שלו כדי להוכיח סופית שהסיפור נגמר, ואף מנסה להעניק לג'סי את הנקמה המתוקה בדמות כדור בראשו שלו הוא, אבל ג'סי עכשיו באמת משוחרר מכל השלשלאות ולא מתכוון להמשיך למלא את פקודותיו של מר וויט, בורח מהגיהינום בו הוחזק ונוסע לו אל החופש.
וכך הולך לו וולטר עם כדור בבטנו המבשר את הסוף למסע פרידה אחרון במעבדת המת', ודווקא שם במקום בו הרגיש חי יותר מאי פעם, הוא בוחר למות. הפסקול שמתנגן יחד עם סירנות המשטרה ברקע אומר דבר פשוט אחד שוולטר כבר הבין וכעת גם אנחנו: “guess I got what I deserved”. הסיפור נגמר, אבל זה נגמר רק כשהוא אמר שזה נגמר.
אני יכול להמשיך להשתפך כאן על המקלדת עוד ימים שלמים על כמה עומק יש בסדרה, כמה הסאבטקסט שלה עשיר ומלא במשמעויות, כמה זוויות הצילום שלה מצליחות לתעתע בצופה ולהעצים כל סצנה פעם אחר פעם, אבל בדיוק כמו ווינס גיליגאן צריך לדעת מתי לסיים, גם אם נשאר לך עוד הרבה מה להגיד.
הפרידה שהעניק לנו גיליגאן הייתה ראויה, מספקת, ומרתקת, ואני אישית יודע כי הייתי עד לאחת היצירות הטלוויזיוניות הטובות של זמננו, ושאת הסיפור הזה, גם אם כבר טעמתי מסופו, אהיה מוכן לראות שוב.
לייק לפטריה בפייסבוק