מכונה בהתהוות: על התפתחותה של תעשיית הרכב לאורך ההיסטוריה

שולי הזלקורן

רכישת מכונית במאה ה-21 היא משימה פשוטה מאין כמוה: חיפוש קצר במרשתת יציג לנו תוצאות של מגוון יצרניות, דגמים וצבעים, כאלו חדשות מהניילונים אצל היבואן, בעסקאות טרייד אין רכב משתלמות ונוחות, יד שניה מרופאה ובמגוון מחירים. מי שמבקש לקנות רכב יוכל לבצע בקלות סקר שוק מקוון, להיעזר בכלים דיגיטליים כמו מחשבון טרייד אין לרכב להערכת עלויות, לקבוע כמה נסיעות מבחן ובסופן, לקנות את הרכב שמתאים לצרכים ולתקציב. אבל כדי שמכוניות יהפכו למוצר צריכה כה נפוץ, מישהו היה צריך להמציא אותן ובאופן ספציפי יותר – את מנוע הבערה הפנימי. אז מי התחיל? על ההיסטוריה של תעשיית הרכב והחידושים הבולטים של ימינו.

אי שם בשלהי המאה ה-19 בגרמניה

בספר דברי-הדרכים של תעשיית התחבורה מצויין השימוש של בני האדם באופניים וכרכרות בימים שקדמו להמצאת המכונית, ושני אלו היוו את הבסיס וכר הניסויים להמצאה שתשנה את העולם. בראשית היו זוג חברים גרמנים, וילהלם מייבך וגוטליב דיימלר, שהצליחו לפתח ב-1885 מנוע מבוסס בערה פנימית (כזו שהופכת אנרגיה כימית לתנועה מכנית) ומאייד, שהותקנו על זוג אופניים. 10 הק״מ שגמעו האופניים הממונעים נרשמו כציון דרך של נסיעת האופנוע הראשון בעולם. השניים התקדמו למנוע צילינדר יחיד אבל חזרתם למסלול המירוצים קשורה בגרמני אחר, קרל פרידריך בנץ שהציג ב-1886 כלי רכב מונע בנזין בעל שלושה גלגלים. העגלה המוגבהת הרשומה בפטנט של בנץ דחפה את דיימלר להציג ב-1889 מכונית בעלת ארבעה גלגלים אך בסופו של דבר, ב-1926, התאחדו השניים וייסדו את מה שיהפוך לימים לחטיבת מרצדס-בנץ בתאגיד דיימלר AG של ימינו.

המהפכה הצרפתית

הגרמנים אמנם חתומים על פיתוח מנוע הבערה הפנימית והרכבת המכונית הראשונה אבל שלא במפתיע, דווקא צרפת השכנה היא זו שתקעה את הדגל מחוץ למפעל המכוניות הראשון בעולם. ב-1891 פתחו צמד הנגרים רנה פּנהרד ואמיל לווסור את מפעל המכוניות Panhard et Levassor, שבו הורכבו מכוניות מדגם פנהרד ובהן מנוע של דיימלר, כמו גם תיבת הילוכים ותמסורת. ומי החזיק בזיכיון לשיווק מנועי דיימלר בצרפת אתם שואלים? ובכן, היה זה מר ארמנד פֶּז'וֹ שוודאי מוכר לכם כיצרן הרכב פיג׳ו. ב-1892 ייצר פֶּז'וֹ במפעלו לא פחות מ-29 דגמי מכוניות ושינה את עולמנו לנצח כששידך להם צמיגי גומי. צמיגים זה נחמד, אבל לא מדובר כאן ברכבי-שטח מתקדמים ובהיעדר דרכים סלולות, לא היה פשוט להגיע ממקום למקום.

במעבר חד לאמריקה הגדולה

מי שאחראי למהפכה התחבורתית התרבותית בארצות הברית, שבוודאי אחראית גם לקידום ההשקעה הממשלתית בסלילת כבישים ותשתיות, היה הנרי פורד האמריקאי. תרומתו העיקרית של פורד הייתה בהפיכת המכונית מפריט יוקרה לפריט בר-השגה לקהל הרחב, מטרה שהשיג בזכות המצאת פס הייצור האנושי הנע: כל עובד במפעל אחראי לביצוע פעולה אחת ויחידה במלאכת ההרכבה. השיטה היעילה איפשרה לפורד להגשים את חזונו לבנות מכונית "שתהיה גדולה דיה להכיל משפחה, קטנה דיה לטיפולו של אדם אחד ושמחירה יהיה כה נמוך, עד שלא יהיה אף אמריקאי בעל משכורת סבירה שלא יוכל לקנות אותה", אך בהמשך המסלול התקשה להתמודד עם התחרות בשוק.

בתקופת מלחמת העולם השניה ״גוייסה״ תעשיית הרכב האמריקאית לצבא, ומיד בשוך הקרובות לחצה על דוושת הגז. בעידן הבייבי בום ושנות החמישים העוקבות, עם פיתוח רשת הכבישים ובניית שכונות הפרברים המבטיחות בית עם חצר לכל משפחה, עלה הביקוש למכוניות שיאפשרו להגשים את החלום הזה בכלל, ולכאלו משפחתיות גדולות בפרט. בניגוד לשפע והעושר ששידרה החברה האמריקאית, אזרחי אירופה נותרו חבולים ועניים ויכלו להרשות לעצמם רק מכוניות קטנות, חסכוניות וכמה שיותר זולות. דגמי המיני הראשונים כמו החיפושית הגרמנית, פיאט 500 האיטלקית והמיני הבריטית התאימו לסגנון החיים והתקציב של מעמד הביניים באירופה המערבית.

אבל מה עם יפן, אתם שואלים?

בדומה לאירופאים, גם הם העדיפו מכוניות קטנות וחסכוניות ובשונה מהם ומהאמריקאים, הושפעו פחות מממשבר האנרגיה העולמי של 1973. היפניות הקומפקטיות כבשו את העולם ועם תחושת הביטחון הכלכלי שחזרה, צמח גם הביקוש לדגמי היוקרה הראשונים בארה״ב. האירופאיים, שהלאומנות-הפטריוטית וגאוות-תעשיית-הרכב עתיקה מזו של תושבי העולם החדש, הצליחו להחזיק מעמד גם בשנים הקשות וכושר הישרדותן הביא אותן להמשיך לייצר ולמכור גם ב-2021.

עם הפנים קדימה

היום כולם מעוניינים לרכוש בעיקר מכונית ירוקה ככל הניתן (וכמובן – כמה שפחות יקרה), ככל הנראה יפנית או קוריאנית, אם לא חשמלית אז לפחות היברידית, כזו שתאפשר להם להמשיך לקיים את השגרה הקבועה תוך הקטנת הפגיעה הסביבתית הנלווית. פרק המהפכה הירוקה של תעשיית הרכב עדיין נכתב בימים אלו, וזה שעל אודות כלי התחבורה האוטונומיים נפתח ממש לאחרונה אך כיוון שהבטחנו לכם סקירה מתומצתת נאחל לכם המשך יום מעשיר ונפלא, עד זו הבאה.